השיר "ירושלים של זהב" הפך כמעט מרגע לידתו לקונצנזוס לאומי, ואף הוצע במשך השנים להחליף את "התקווה" כהמנון המדינה. סיפורו של השיר קשור קשר הדוק בזיכרונות מתקופת מלחמת ששת הימים. השיר בוצע לראשונה במוצאי יום העצמאות, ערב המלחמה, וביטא זיקה וכמיהה עמוקה לירושלים. בעקבות המלחמה אף נוספו לו בתים: "חזרנו אל בורות המים"…
על נסיבות כתיבת השיר כתבה נעמי שמר: "בחורף 1967 פנה אלי גיל אַלדמָע מ'קול ישראל' (לבקשת טדי קולק, ראש העיר ירושלים דאז) והזמין אצלי שיר על ירושלים. במשך שנים רבות נהגו ב'קול ישראל' לערוך במוצאי יום-העצמאות פסטיבל-זמר תחרותי, ששודר עד אז ברדיו בלבד (כי הטלוויזיה הגיעה אלינו רק ב-1968). אותה שנה, 1967, חרגו באופן חד פעמי מן הנוהג, והזמינו מחוץ לתחרות גם 5 שירים אצל מלחינים מקצוענים, שאני הייתי אחת מהם. מאוד התקשיתי בכתיבת השיר, עד שנזכרתי באגדה התלמודית על רבי עקיבא, שהבטיח לרעייתו רחל 'עיר של זהב', כלומר תכשיט של זהב בדמות ירושלים. לביצוע השיר בחרתי את שולי נתן, מורה-חיילת בת 20, שביצעה את השיר בקול פעמונים עם הגיטרה שלה. השיר כבש את הלבבות כבר בשמיעה ראשונה, ובחצות הלילה, כאשר שולי הוזמנה לבמה שנית, כבר שר אתה הקהל בבנייני האומה את הפזמון החוזר. אותה שעה החלו הדברים להתגלגל לקראת מלחמה, ואחרי 3 שבועות, כאשר שחררו הצנחנים את הכותל כבר היה בפיהם המנון מוכן. אותו יום 7.6.1967 הוספתי לשיר בית רביעי לכבוד הניצחון".
האמרה מארון הספרים המלווה שיר זה היא דברי חז"ל על יופיָה של ירושלים: "עֲשָׁרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לְעוֹלָם, תִּשְׁעָה – נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶחָד – כֹּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ט, ע"ב) קב = מידת נפח, כמות מסוימת. לפי אמרה זו, יופיָיה של ירושלים עולה, כביכול, עשרת מונים על יופייה של כל עיר אחרת בעולם. האמרה נכתבה כנראה בתקופתו של הורדוס, שבה ירושלים אכן הייתה מן הערים היפות בעולם הרומי (השוו גם לאמרה על המקדש בימים ההם: "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נא,ע"ב).)מה כאן קורה עם הסוגריים אולם יש להניח שהיופי האמור במשפט זה מתייחס גם למעלתה וליופייה הרומניים של העיר.
בשיר משוקעים ומהדהדים מושגים מהתרבות היהודית והישראלית.
1. שם השיר: "יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב" – ביטוי זה שאול מסיפור אהבתם של ר' עקיבא ורחל; בימי עוניָים היו ישנים במתבן, ובבוקר היה ר' עקיבא מלקט את התבן משערותיה של אשתו ואומר לה: "לוּ היה לי [כסף], הייתי קונה לך 'ירושלים של זהב'." זה היה תכשיט או זר (אולי כתר) מזהב בדמות חומת ירושלים, שהחתן היה מעניק לכלתו בליל חופתם, שהרי חתן וכלה בליל חופתם דומים למלך ולמלכה. עם זאת, הביטוי קיבל גם משמעות חדשה הקשורה למראה העיר ירושלים באור הזריחה או השקיעה, כשחומותיה וגגותיה זוהרים כאילו עשויים זהב (ובוודאי "כיפת הזהב" שעל הר הבית).
2. "הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת"– בשיר יש תיאור טרגי של המציאות של עיר חרבה, בודדת ומנותקת. הביטוי מהדהד את הפסוק הפותח את מגילת החורבן, מגילת איכה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה…" (כיצד הפכה עיר מרובת תושבים ותוססת לעיר היושבת לבדה, כאלמנה אחרי פטירת בעלה…) נעמי שמר משתמשת בביטוי זה כדי לתאר גם את מצב העיר ערב מלחמת ששת הימים (עיר נצורה, מבודדת).
3. אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם – המשוררת משתמשת כאן במילה "איכה" (איך, בצורה מוארכת, המבטאת קינה). המילה לקוּחה גם היא מפתיחתהּ של מגילת איכה (וכן מישעיהו א, כא).
4. שאר התיאורים בשיר הם גיאוגרפיים מירושלים ומסביבתה – בורות מים שיבשו, כיכר השוק הריקה מתושביה היהודים, מהר הבית נפקדים שוחריו, במערות שבסלעי ההרים רוחות מייללות, כיוון שהן ריקות מאדם. כיאה לקינה גם הטבע כביכול מצטרף לתיאור הטרגי של ירושלים.
5. לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר" – ביטוי זה הוא בהשראת הפיוט המפורסם של ריה"ל "ציון הלא תשאלי". ר' יהודה הלוי (1141-1075) גדול משוררי ספרד בתקופת "תור הזהב" של יהודי ספרד, רופא ופילוסוף, והפיוט הוא שיר קינה הרווי רגש לאומי ותקווה לגאולת ישראל ולבניין ירושלים. בסיום הבית הראשון של השיר הוא אומר: "לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ" .
6. "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם"… – הביטוי שאוב מפסוק (תהלים קל"ז: "על נהרות בבל…"), המתאר את אבלם וגעגועיהם של בני ישראל שגלו לבבל אחרי חורבן הבית הראשון. הגולים סירבו לבקשת הבבלים לשיר משירי ציון, והם נשבעים לא לשכוח את ירושלים; הם אף מקבלים עליהם בנדר (וקללה), שאם ישכחו את ירושלים, יינטל הכוח מידם הימנית, ולשונם תדבק לחכם (יהיו כאילמים). פסוק זה התפרסם כיוון שהוא נאמר בחופה ע"י החתן לפני שבירת הכוס (כנראה זכר לחורבן בית המקדש).
7. "כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרַף" – משפט זה שאול מישעיהו (פר' ו'), המספר על חזון שנגלה אליו, ובו הוא מתקדש לנביא. הנביא רואה את ה' יושב עם מועצת שריו, כשהשרפים, כינוי למלאכים, שרים את תהילתו. וכדי להכין את ישעיהו למעמד ההתקדשות הוא עובר טקס טהרה מטומאתו ע"י שרף הלוקח גחלי אש מעל המזבח ומעבירן על שפתיו הטמאות. גחלי האש נוגעות בשפתיו, אך אינן שורפות אלא צורבות אותן קלות כדי לטהרו. נעמי שמר ארגה את טקס ההתקדשות הזה לכדי משפט אלמותי, ובו היא מטהרת כביכול את ישראל כדי להיות ראויה להתקדש עם הכלה ירושלים.
8. "שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת" – השופר ביהדות משמש כדי להקהיל את העם, להתריע ולהזעיק למלחמה; הוא מוזכר במעמד הר סיני ונשמע בימים הנוראים, והנביאים הפכו אותו לסמל בעת "קיבוץ נדחי ישראל", כפי שנאמר בתפילה: "תקע בשופר גדול לחרותנו".
נברר עם התלמידים:
- כשאנחנו שומעים את השם "ירושלים של זהב", על מה אנו חושבים? ומה אנחנו מרגישים?
- מתי ביקרנו בירושלים בפעם האחרונה? היכן היינו? מה תחושתנו כשאנו בירושלים?
- אילו אסוציאציות מעורר בנו שם השיר "ירושלים של זהב"? נסביר בכיתה את המקור לשם השיר.
נאזין לשיר ונחלק לתלמידים את מילות השיר.
- נשאל על מה מדבר השיר.
- נבדוק מה יש בירושלים וכיצד היא נראית, לפי מילות השיר.
- נבקש מהתלמידים לצייר את ירושלים, כפי שהיא מוצגת בשיר.
- בקשו מהתלמידים לכתוב חיבור או שיר על ביקור אמתי או דמיוני בירושלים.
- שאלו אותם מדוע לדעתם הפך השיר "ירושלים של זהב" למעין המנון לאומי?
השיר מציג את הכמיהה בת אלפי השנים לירושלים אל מול השיבה אליה בדור האחרון. שני הבתים האחרונים נוספו לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים: "חָזַרְנוּ אֶל… לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר, שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר-הַבַּיִת… נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יַם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחו". לפניכם כתב ידה של נעמי שמר, שבו כתבה את הבתים הנוספים:
"עֲשָׁרָה קַבִּים יוֹפִי יָרְדוּ לְעוֹלָם, תִּשְׁעָה – נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶחָד – כֹּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ."
- בקשו מהתלמידים להסביר במילים שלהם אמרה זו.
- גם היום טוענים רבים שירושלים היא מן הערים היפות בעולם. מדוע לדעתכם? האם אתם מסכימים או מתנגדים? הסבירו.
- התלמידים יציעו הצעות משלהם כיצד ניתן להוסיף על יופיָה של ירושלים.
העשרה
בול: ירושלים של זהב
התבוננו בבול שלפניכם:
בול "ירושלים של זהב"(גיליונות מזכרת), מעצב אהרון שבו, 2008
באדיבות השירות הבולאי – דואר ישראל.
- נתאר מה אנו רואים: דמויות, חפצים, טקסטים.
- התלמידים יסבירו את תוכנו של הבול: כתר הזהב לראשה של הדמות-שם לשיר "ירושלים של זהב", הלקוח מסיפור אהבתם של ר' עקיבא ורחל, ברקע העיר העתיקה והחומה –
השראה למראהו של הכתר. עיגול ובמרכזו מאתריה וסמליה של ירושלים ומסביב אנשים אוחזים ידיים – איחוד ואחדות.
- כיצד בא לידי ביטוי בבול המקור שלמדתם לעיל? (יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים").
- התלמידים יסבירו את "סיפורו של הבול": מה הבול מבקש לספר לנו על ירושלים? כיצד קשור הבול למה שנלמד בשיר?
נציג את הפסוק מספר תהילים ואת הפרשנות לצדו:
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו– ורבי יהושע בן לוי מפרש: "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ג' הלכה ו').
הסבר: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו" (תהילים קכב ג). הפסוק הוא מתוך מזמורו של העולה לרגל לירושלים בתקופה שבית המקדש היה קיים. המשורר מתפעל ממראה עיניו ובעיקר מכוח האחדות הלאומית שמתבטא בעיר – בזמן העלייה לרגל ירושלים מרכזת בתוכה את כל שבטי ישראל, ובכך היא מקרבת ומאחדת ביניהם: "ְעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". חז"ל אף דרשו פסוק זה במילים: "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים". לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, אומץ ביטוי קדום זה והפך לסמל לאיחודה של העיר מחדש.
נברר עם התלמידים:
- מה אומר הפסוק? איזו פרשנות נתנו לו חכמים?
- כיצד באה לידי ביטוי אמרה זו בבול?
- מה הדמיון ומה ההבדל בין התיאור של ירושלים בשיר ובין התיאור שלה כ"עיר שחוברה לה יחדיו"?
- מה דעתכם, האם ירושלים היא גם היום עיר שמחברת בין אנשים? בין מי למי? כיצד?
